פסק-דין בתיק ע"א 001463/04

1.        ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז- 1957 (להלן:"החוק") אשר דחתה את הערר שהוגש ע"י המערער כלפי החלטת המשיבה לדחיית עתירתו להכרה בו כנרדף על פי החוק.

2.        גירסת המערער, כפי שהועלתה בפני הועדה, היתה כי ביום השחרור של עיר מגוריו בבולגריה ע"י הצבא האדום, בעת שהמערער היה בקירבת תחנת המשטרה במקום יצאו לפתע מהתחנה שוטרים וחייל גרמני והחייל היכה בראשו ועקב כך נגרמה נכותו.

3.        הועדה הגיעה לכלל מסקנה כי המערער לא הרים את הנטל וכי לאחר שמיעת העדויות שלו ושל עד מטעמו, מר ורסנו, לא שוכנעה בקיומו של האירוע. בהחלטה צויין כי היה שוני מהותי בין גירסת המערער לבין גירסת מר ורסנו שלכאורה היה ביחד עם המערער בעת האירוע, וזאת הן לגבי סיבת ההתקהלות במקום והן לגבי המיקום.

4.        ב"כ המערער טען בפנינו כי אף שמדובר בעניינים שבעובדה, הרי שהועדה לא ביססה את קביעתה על התרשמות מהעדות, אלא על הסתירות בין העדויות, בעוד שלמעשה לא היו סתירות של ממש. כמו כן התעלמה הועדה מחוות-הדעת הרפואית שהומצאה לה לגבי המערער, שיש בה כדי לאשש את גירסתו.

5.        עם כל ההבנה למצבו של המערער אין בידינו לקבל את הערעור. בראש ובראשונה יש להדגיש כי על פי סעיף 17(ח) לחוק, אין לערער על החלטה של ועדת העררים אלא בנקודה משפטית בלבד (השוה רע"א 1246/02 אריאלי נ' הרשות המוסמכת - לא פורסם). הטענה לפיה אין מדובר בהתרשמות של הועדה, אלא בשיקולים שבהגיון שניתן להתערב בהם בערעור, אין בה כדי לסייע למערער. יש לזכור כי הדברים אמורים באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות וכאשר הועדה הנכבדה מחליטה שלא ניתן לבסס ממצאים על סמך דברי המערער, למרות הליברליות הנקוטה ע"י הועדה בתביעות מעין אלה, אין זה המקרה בו יכולים אנו להושיע את המערער. את חוסר האמון בגירסת המערער אין הועדה חייבת לנמק במלים מפורשות לפיהן עדותו אינה מהימנה. כך מצינו כי " אין זה הכרחי כי שופט יכתוב בפסק-דינו דווקא את המילים המפורשות: אני מאמין לעד זה ואינני מאמין לעד האחר. שופט שופט וסגנונו, ואין כל פגם, כאשר מניסוח הדברים עולה ברורות, מה הגירסה אותה מקבל בית המשפט כאמינה " ( ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא פ"ד לח(4) 125). אם בתביעה רגילה כך הוא, מקל וחומר שדברים אלה חלים עשרת מונים לגבי עררים המוגשים עפ"י החוק, כאשר הועדה נמנעת מלפגוע ברגשות המערערים, ויפה היא נוהגת כך. משקובעת הועדה בצורה ברורה, כפי שנהגה כאן, כי לא שוכנעה בקיום האירוע הרי שהדברים מדברים בעד עצמם. על כך יש להוסיף כי מדובר בערעור זה בממצאים עובדתיים ובענייני מהימנות. הכלל הוא כי רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים ( ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5)  407). קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הראשונה לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת ( ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4)  536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3)  441).

גם הנסיון להישען על חוות-דעת רפואית אין בו כדי לסייע למערער. חוות-דעת יכולה לאשש את העובדה שהאיש נפגע, אך אין בה כדי לאשש את עצם קרות האירוע ונסיבותיו. מקומה של חוות-דעת זו הינו לאחר שהועדה משתכנעת בקיום האירוע, ולא בשלב של עצם התרחשותו של האירוע שלגביה רובץ הנטל לפיתחו של המערער.

6.        לאור האמור - הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום   21.2.05 בהעדר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.